הרזיה באמצעות שינוי דרכי חשיבה  

מדוע דיאטות אינו מצליחות?

אנו מוצפים חדשות לבקרים בעשרות, אם לא למעלה מכך, של דיאטות כאלה או אחרות.

אנו נתקלים במודעות המפרסמות את השיטות השונות, כאשר ברובן מובטח לנו שנרזה כך וכך ק"ג תוך פרק זמן מוגדר וקצר.

נשאלת השאלה , אם כן, מעבר לשאלת האמינות בפרסום, מדוע ברוב המקרים זה פשוט נכשל.

נדמה לי שחלק מההסבר מצוי במה שמכונה בז'רגון הפסיכולוגי, ההבדל בין מוקד שליטה פנימי למוקד שליטה חיצוני.

במוקד שליטה חיצוני, אנו מדברים על כך שהדברים נקבעים ומוכתבים ע"י גורמים חיצוניים (בני אדם או נסיבות).

בעוד שכשאנו מדברים על מוקד שליטה פנימי, הדברים נקבעים ומוכתבים ע"י מוקד שליטה פנימי, בעצם ע"י האדם עצמו כ"אוטו נום".

לכאורה מדובר בהבחנה ברורה ופשוטה, אך למעשה מדובר בשתי גישות לחיים, מנוגדות ושונות זו מזו בתכלית השינוי.

לעניות דעתי, חלק גדול מהאנשים הבוחרים בדרך הדיאטה כדרך להורדת משקל, מחפשים את הגורם החיצוני, "המומחה" המקור, שינחו אותם ויאמרו להם מה עליהם לעשות, ואיך עליהם לנהוג.

בעשותם כך, הם מבלי משים מורידים מעליהם את האחריות לתהליך וכמובן לתוצאותיו. על-ידי כך הם נוקטים גישה, בין אם זה במודע ובין אם לאו, של השלמה עם מצבם העכשווי וחוסר מחויבות של ממש לתהליך ולתוצאותיו. מי שאחראי ומחויב הוא "המומחה", או "השיטה". אך לא האדם עצמו. למעשה משאיר האדם לעצמו פתח מילוט , או "קולב" עליו אפשר יהיה לתלות את כל הסיבות לכישלון, אשר למעשה נצפה מראש. במידה ואכשל, הרי שלא מדובר בכישלון שלי, אלא של "השיטה" ושל "המומחה"

למה הדבר דומה? לאותו אדם אשר נתפס ומואשם בביצוע עבירה קשה. בבואו בפני כס המשפט הוא טוען כי הוא למעשה קורבן לנסיבות חייו הקשות ועל כן אין הוא למעשה אחראי למעשיו ובשל כך גם אין לראות בו אחראי לתוצאות מעשיו, וממילא יש לפטור אותו מעונש.

כל עוד הדיאטה הינה בבחינת גורם חיצוני אותו מנסה האדם המרזה ליישם

ולפעול על-פיו, הוא יתקשה לעמוד במשימה הפחתת המשקל, ובכל מקרה יתקשה לשמור על הישג ההפחתה במידה ואכן היתה הפחתת משקל.

נדמה לי כי בנושא זה של הפחתת משקל, אין קיצורי דרך. מדובר בתהליך אשר במהלכו אמור להבין המתמודד על הפחתת משקלו, כי מדובר למעשה בדרך חיים אשר הינה חלק ממנו ואשר לה הוא האחראי היחידי. איש לא יכול לקחת את האחריות ממנו, לטוב או לרע.

אם מופנם ההיבט של תהליך לא קצר-- של למעשה דרך חיים לאורך הזמן שהיא חלק מאיתנו,אשר במהלכה הולכים ומתחזקים, גם אם נדמה כי לרגעים הדרך קשה ומייגעת.—של לקיחת אחריות מלאה על חיינו ועל בריאותנו, של בחירה מודעת ואותנטית, אזי מובטחת ההצלחה.

בפגישותיי עם אנשים להם אני מציג את השיטה עולה בשלב כלשהוא השאלה המתבקשת: "טוב, אז מתי תגיד לנו מה מותר ומה אסור לאכול לפי שיטתך?".

אני מנסה לענות תוך כדי כך שאני מכוון, בין היתר באמצעות שאילת שאלות לכך. שהם יודעים למעשה מה מותר ומה אסור, גם אם באופן כללי ולא "מקצועי".

מה שהם צריכים למעשה ממני זה לא לאמור להם מה לאכול. בכל מקרה זה לא העניין המרכזי:מה לאכול, כמה לאכול, את זה, כאמור הם פחות או יותר יודעים..מה שהם צריכים זה סיוע ומתן כלים לצורך טיפוח  נקודות החוזק ותחושת המסוגלות הקיימים בהם ממילא.כלים שיסיעו באימוץ דרכי חשיבה והתמודדות חליפיים לאלה שהם בבחינת עוד מאותו הדבר ואשר לא אפשרו את פריצת הדרך המיוחלת.

כאמור, לא מדובר בתהליך קצר ובניסים (שהם בבחינת מקור שליטה חיצוני) אלא ביציאה למסע שהוא למעשה דרך חיים. מסע גילוי אל עצמנו.

לא מדובר כאן דווקא במסע פסיכולוגי, אלא במסע קוגניטיבי שיש בו כדי להביא לשינויים של ממש ברמה ההתנהגותית. שינויים שעם הזמן הופכים להיות חלק מאתנו.

אסיים בסיפור קצר שהגיע אלי דרך רשת האינטרנט . סיפור שיכול לקחת אותנו למקומות  ולמחוזות רבים. אך לצורך העניין , נדמה לי שיש בו כדי להמחיש כי דרכנו הינה דרך של תהליך, וכי אין בה קיצורי דרך.וכי נהפוך הוא, כי קיצורי הדרך, שהם לצורך העניין הדיאטות למיניהן, הן בבחינת מקור לצרות, שלא לומר אסון.

מדוע מת הפרפר?

זהו ספור אודות ילד קטן בהודו שהלך לבקר גורו.

הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו. הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שהוא לא בדיוק הבין מהו הדבר שבידי הזקן ושאל את הגורו: ´ מה זה?´, ´זהו גולם´ השיב הגורו. ´בתוך הגולם נמצא פרפר, בקרוב הגולם יבקע והפרפר יצא´. ´האם אני אוכל לקבל אותו?´ שאל הילד?

´כן´ השיב הגורו ´ אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה אתה לא תעזור לו חלילה . חלילה לך לסייע לפרפר לצאת כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו´.

הילד הבטיח. לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך זמן ארוך ראה שמתחילה תנוע. הגולם נע וכאילו רעד.

והנה בקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שכוח הכנפיים הללו יוכל לבצע את המלאכה הזו.

הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל להיחלץ ולעוף. כשלא יכול לשאת עוד את המתח הפר את הוראת הגורו. הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר החל לעוף באוויר אך לפתע נפל מטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה.

הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהפרפר מת.

שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו.

´אתה רואה, ילד´ אמר הגורו ´מהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?´. ´כן´ אמר הילד ´זאת עשיתי´. והגורו אמר: ´אינך מבין, לא יכולת לדעת מה עוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב. אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת´.

להבדיל כמובן, אנו צריכם לחזק את כנפי הצמיחה והגדילה האישיים שלנו כדי שנלמד "לעוף"- באמצעות חשיבה נכונה, מעוף ולקיחת אחריות.

 אלי פרקל
פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות להרזיה

perkal@012.net.il